לפני כ-3 שנים, בתאריך 21.3.2013, פורסם פסק דין חשוב ומכונן של בית המשפט העליון בסוגיית ההתיישנות של תביעות בגין פיצויי הפקעה. פסק הדין ניתן במסגרת דיון נוסף ובהרכב מורחב של 7 שופטים .
בין שופטי העליון נתגלעה מחלוקת עקרונית בנושא זה, והוחלט ברוב דעות כדלקמן:
א. עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, נולדת, לכל המאוחר, במועד בו תפסה הרשות חזקה במקרקעין. כלומר שתביעה לפיצויי הפקעה שלא הוגשה בתוך 7 שנים ממועד תפיסת השטח המופקע על ידי הרשות- התיישנה, ועשויה להידחות על הסף מטעם זה בלבד.
ב. ההלכה בפסקה א' לעיל תיכנס לתוקף בעוד שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין. משמע, ההלכה לא תחול על תובענות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות לעת הזו ושטרם ניתן בהן פסק דין חלוט. כמו כן, ההלכה לא תחול אף לגבי תובענות שתוגשנה בשלוש השנים הבאות. עם זאת, הנתבעים בתובענות שההלכה החדשה לא תחול לגביהן כאמור, רשאים להעלות כנגד התובענות טענת שיהוי.
העולה מן האמור, כי החל מיום 21.3.2016 (המועד שבו יחלפו 3 השנים שנקבעו בפסק הדין), כל הפקעה שחלפו כבר 7 שנים ממועד ביצועה, ובוודאי אם חלפו 7 שנים מהמועד שבו הרשות תפסה כבר חזקה בשטח המופקע- יהיה קושי של ממש להגיש תביעת פיצויים בגינה, שכן תביעה כזאת תהיה צפויה להידחות על הסף מחמת התיישנות.
אשר על כן, אנו ממליצים לכל מי שבבעלותו מקרקעין שהופקעו במלואם או בחלקם וטרם הגיש תביעה לפיצויי הפקעה בגין אותה הפקעה, להזדרז ולפנות לקבלת ייעוץ משפטי במטרה לבחון אם יש לו עילת תביעה טובה כנגד הרשות.